החלטה בתיק בש"פ 6439/04

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת דברת) בב"ש 20637, לפיה הורחק העורר מבאר שבע לדימונה ונצטווה שלא לצאת מן העיר.

כתב האישום מייחס לעורר עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תעבורה ותקיפה הגורמת לחבלה של ממש. העורר עובד כנהג אמבולנס בחברה פרטית. בינו לבין הנהגים העובדים בחברה המתחרה התגלעה סכסוך. העורר חשד כי יריביו שברו אנטנה של האמבולנס בו נהג ומשום כך חסם את האמבולנס של המתלונן, השייך לחברה המתחרה. כאשר המתלונן ניסה להיחלץ מחסימתו של העורר, העורר תמרן את רכבו כך שלא אפשר למתלונן לצאת לדרכו. עקב כך התפתחה קטטה בין השניים, אליה הצטרף עוזרו של המתלונן. המתלונן, שברכבו היה חולה שצריך היה להחזירו לביתו, הצליח לעקוף את חסימתו של הנאשם ולצאת מחוץ לתחומי בית החולים. משראה זאת העורר, הוא פתח במרדף אחרי המתלונן, תמרן את האמבולנס בו נהג בצורה שסיכנה את הנוסעים ברכב אחר והמשיך לדלוק אחר האמבולנס של המתלונן, כשהוא נוסע באופן פרוע.

בית המשפט קמא קבע שקיימות ראיות לכאורה נגד העורר וכי התנהגותו מקימה עילת מעצר ומלמדת על מסוכנותו. לעניין חלופת המעצר, בית המשפט קמא קבע כי התפרצותו של העורר כלפי המתלונן מקימה חשש שמא יחזור על מעשיו, אך ניתן להתמודד עם חשש זה על ידי הרחקתו של העורר מן המתלונן. לפיכך הוחלט כל שחרורו של העותר לחלופת מעצר בבית אחותו בעיר דימונה. הותר לעותר לנוע בתוך דימונה אך נאסר עליו לצאת את העיר. השחרור הותנה בהפקדה ובערבויות.

לעניין המרדף אחר האמבולנס של המתלונן, טען העורר כי קיבל על כך אישור מן המשטרה. מתמלול השיחות בין העורר לבין השוטרת במוקד, לא עולה כי הוא קיבל אישור או הנחייה לפעול כפי שפעל. גם אם ניתן לפרש את אמירתה של השוטרת לגבי עיכוב האמבולנס כאישור (אף שספק בעיני אם זה הפירוש הסביר של הדברים, מה גם שהעורר לא גילה את אוזנה של השוטרת על כך שבאמבולנס יש חולה), אין בראיות דבר המצביע על כך שהעורר קיבל אישור מן המשטרה לרדוף אחר האמבולנס ולסכן כלי רכב אחרים הנעים בכביש.

בא כוח העורר טען שחלופת המעצר מקשה מאוד על העורר. לטענתו, אשתו של העורר צפויה ללדת בקרוב והרחקת העורר ממשפחתו, תוך פגיעה בפרנסתו (פרנסתו של העורר היא על נהיגה), מקשה מאוד על העורר ועל משפחתו.

מקובל עלי כי במקרה זה קמה עילת מעצר, הנלמדת מהתנהגותו האלימה שלא לצורך של העורר. העורר ניסה לפתור סכסוך של מה בכך בדרכים אלימות, ניסה לחסום את דרכו של המתלונן והמשיך אחריו במרדף, אף שהיה ידוע לו כי באמבולנס שלו נמצא חולה. אף שאין מדובר באלימות חמורה ואין טענה כי העורר השתמש בנשק קר או חם, המשיבה הרימה את הנטל והוכיחה קיומה של מסוכנות אצל העורר. עם זאת, דומה שגם המתלונן תרם את תרומתו להתלהטות הרוחות. עובדה נוספת אשר עומדת לזכותו של העורר, היא שחרף העדר אישור מהמשטרה לבצע את המרדף המסוכן, הוא ראה לעצמו חובה בכל זאת ליידע את המשטרה על האירוע, ולו באופן חלקי וחסר.

בנסיבות אלה נראה, שהמסוכנות הכרוכה בשחרורו של העורר אינה גבוהה ואין הכרח לנקוט כלפיו בצעד החריף של הרחקתו ממשפחתו וממקור פרנסתו. העבירות שהעורר לכאורה ביצע צמחו מהסכסוך שבינו לבין המתלונן על רקע עבודתם בחברות אמבולנסים מתחרות, ועקב שימוש פרוע באמבולנס. נראה שניתן להפיג את המסוכנות הכרוכה בשחרור של העורר על ידי הרחקתו מן המתלונן ואיסור על נהיגה באמבולנס.

התוצאה היא שהערר מתקבל במובן זה, שהעורר יוכל לשוב לביתו, אך ייאסר עליו להיכנס לתחומי בית החולים סורוקה בבאר-שבע. כמו כן ייאסר עליו לנהוג באמבולנס וליצור קשר כלשהו עם המתלונן או עם עדי התביעה. שאר תנאי השחרור שנקבעו על ידי בית המשפט קמא יישארו על כנם.

           ניתנה היום, ט' באב תשס"ד (27.7.2004).

                                                                             ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   עס התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: